מדוע אנשים אינם מאושרים ?
מדוע העובדות הפשוטות: חיוך של ילד,משפחה,
קרן שמש,בריאות לא מספיקות כדי למלא אותנו באושר ?
הרי כל אחד יסכים שהרשימה המנויה והיא הרי חלקית, מונה בתוכה מחוללי אושר ??

פרופסור משה בר רצה בסה"כ להבין כיצד אנחנו מפענחים את מה שהעיניים שלנו רואות.
השאלה הזאת הפכה אותו לאחד הפרופסורים הבולטים בעולם בתחום חקר המוח.

הרעיון הוא,כך הראה פרופסור בר במחקר שערך, שכאשר אנחנו רואים משהו, אפילו לחלקיקי שנייה, המוח לא נכנס לניתוח מתיש של תכונותיו, אלא ניגש באופן מיידי לאנלוגיות ולייצוגים אסוציאטיביים שכבר קיימים בזיכרון.

ממש כאילו הוא ניגש לספרייה, שואל את עצמו בזריזות, 'למה זה דומה?',
ושולף את התסריטים הדומים שכבר חווה.
שם כתוב מהו אותו אובייקט שראינו,למה אפשר לצפות, ואיך עלינו להגיב באופן מיידי.

המוח כפי שמראה בר, לא מרבה להשתמש במשאב שנקרא 'תשומת לב'.
המח מפעיל את 'תשומת הלב' רק בארועים מרגשים, מפחידים או מאתגרים, שמוסיפים אינפורמציה למאגר, ולכן אולי ישרתו אותו בעתיד.

המהירות שבה המח מגיב ומנתח ארועים שגרתיים היא בלתי נתפסת.
בר למשל מצא במחקר שערך,כי הזמן שלוקח לנו לקבוע האם האדם שעומד מולנו הוא אמין או לא,
הוא 39 אלפיות השניה בלבד.
בזמן הזה המח מזהה פרטים מסוימים באותו אדם, כמו מבט,מבנה לסת ,צבע עיניים ועוד,
משווה למאגר הקיים ושולף את המסקנה.

זהו זמן שלא מאפשר ל'תשומת הלב' להיכנס לפעולה.

תנסו למשל להיזכר מה עשיתם ביום שני שעבר. רק אחרי שנפתח יומן או נשאל את בני זוגנו כנראה ניזכר שזה היה עוד יום שגרתי שלא קרה בו שום דבר מיוחד.
וזו בדיוק הסיבה שלא זכרנו אותו.
כי המוח חורת רק אירועים חדשים.
עוד יום שגרתי ? אין פה שום דבר שראוי לזכור.

חיוך של ילד,משפחה, בריאות או סתם קרן של שמש אינם זוכים לתשומת לב.
המח לא רואה צורך להכניס אותם למאגר.
הם אינם נאספים אל מאגר החוויות.

המוח האנושי מסיבותיו שלו, אולי כדי לחסוך באנרגיה,אולי כדי לייצר מהירות תגובה מקסימלית שתקל עלינו במהלך היום יום,ממעט להפעיל את תשומת הלב.
אבל מסתבר שחברות ענק בעולם,הבינו כבר מזמן את הפוטנציאל הגלום במשאב 'תשומת הלב'.

האנתרופולוגית נטשה שול,בספרה
"התמכרות לפי תכנון", מראה כיצד אותם חברות ענק מחקות את הנוסחה המצליחה של בתי הקזינו בעולם ומשכללות את השיטה לאומנות של ממש.
בתי הקזינו מצליחים להכניס את הבאים בשערם למצב תודעה מיוחד.
מצב תודעתי שבו דאגות, חששות ומודעות לסביבה ולעצמם נעלמים.

היא מתארת אזור תודעתי מיוחד, מעין מצב טראנס המאפשר ניתוק מהכאן והעכשיו .
כל ענייני היומיום, המודעות לזמן, למקום ואפילו תחושת העצמי, נעלמים כליל.
הכינוי השגור בפי מהמרים לתיאור מצב זה הוא "אזור הכלום".

אחד מהגלויים המפתיעים הוא,
שמהמרים הסובלים מכאבים חזקים מפסיקים להרגיש כאב ברגע שהם מתחילים לשחק, והוא חוזר מיד עם הפסד הדולר האחרון.
אם סברנו שהתגמול מההימורים הוא הריגוש או ההזדמנות להרוויח בגדול, היום ברור שהמשיכה האמיתית היא היכולת להימצא ב"אזור הכלום".

המשאב הנדרש כדי להגיע ל"אזור הכלום" הוא תשומת הלב.
כאשר מצליחים למקד את תשומת הלב לאורך זמן בארוע מסוים,כאשר מצליחים להביא את תשומת הלב לפעילות מלאה ואנטנסיבית, ניתן לחוות את הארוע במלוא עוצמתו, עד כדי ניתוק מוחלט מהסובב.

את אותה התנהלות,מראה שול, מחקים אותם חברות ענק שאחראיות על התכנים שמופיעים במסכים.

למשל,בבתי הקזינו לא תמצאו שעונים על הקיר ואף לא חלונות, כך שהמוח לא יוכל לזהות את "רמזי הסיום".
המוח שרגיל להשתמש במאגר שקיים אצלו,כמו זיהוי האור שמגיע מבחוץ או תנועת מחוגי השעון אינו מזהה אף דפוס שיורה לו על סיום הפעילות.

אותו הדבר באותם רשתות חברתיות ובשלל האפליקציות למינהם,הן מתוכנתות לשאיבה מקסימלית של תשומת הלב שלנו.
גם שם המח אינו מזהה דפוסים שיורו על סיום הפעילות.
תמונה רודפת תמונה,סרטון רודף סרטון,האינפורמציה המבוקשת היא אין סופית ללא נקודות עצירה או יציאה.

הן, אותן חברות הענק זיהו כבר מזמן את העוצמה האדירה של תשומת הלב.
נו…ואם אנחנו מוותרים עליה, הם לא יקחו ???

מדוע אנשים לא מאושרים ??
משום שויתרנו על תשומת הלב

מדוע העובדות הפשוטות: חיוך של ילד,משפחה,
קרן שמש,בריאות לא מספיקות כדי למלא אותנו באושר ??
כי המוח חורת רק אירועים חדשים.
עוד יום שגרתי ? אין פה שום דבר שראוי לזכור.
המוח לא מוצא סיבה להפעיל את תשומת הלב.

החיוך של הילד, המשפחה ואפילו קרני השמש נמצאים לידנו,זמינים אצלנו
אל תותרו על משאב "תשומת הלב" ,תפעילו אותו,תשתמשו בו.

ומי יודע…, אולי תמצאו שם את המקום הנפלא..
את "אזור הכלום" הפרטי שלכם.

וכן…הדברים כבר מופיעים בפרשת השבוע.

בפרשת השבוע התורה מספרת על פטירתו של אהרון.
"…וימת אהרן שם בראש ההר…"
ומיד אח"כ
"ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל".

מדוע מציינת התורה שאת אהרון בכו "כל בית ישראל",
מדוע לא נאמר כמו בתאור פטירת משה בסוף חומש דברים "ויבכו בני ישראל את משה.." ?
מדוע התורה מדגישה שעל אהרן בכו כל בית ישראל ,בדגש על "כל" ?
ואכן רש"י במקום שמבחין בקושי מביא את המדרש שאומר "האנשים והנשים,לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו".
בני ישראל כולם בכו על אהרון משום שהרגישו בחסרונו.
לאורך כל המסע במדבר היה אהרן טורח להטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו.

נו…אינני מבין.
רק בפרשה הקודמת 'פרשת קרח' סיפרה לנו התורה על ביטויים חריפים שהתבטאו העם כנגד אהרן ,"וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המיתם את עם ה' ",
היכן נעלמו שם כל ההרגשות המרוממות כלפי אהרן שהיה רודף שלום ומטיל אהבה ?
רק לאחר מיתתו הגיעו כל אותן ההרגשות ??

אני חושב שכאן הם הדברים שהזכרנו בהתחלה.
כל אותם ארבעים שנה במדבר הולך איתם אהרן ויש לו משימה,
רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו.
אצל בני ישראל זו שגרה.
מידי יום ביומו אהרון מסתובב בינהם ומטיל שלום.
כשהארועים מתרחשים בשגרה, לא שמים לב.
עד כדי כך לא שמים אליהם לב,שאפשר אף לדבר אל אהרון בלשון בוטה ומתריסה.
מתי שמים לב ? כשמרחש ארוע חריג,כשמרחש ארוע שאינו מתכתב עם השגרה.
כשאהרן נפטר, כשהשגרה נקטעת, רק אז תשומת הלב מתחילה לעבוד,
אז "…ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל".

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]